חלבי נ' שמגד חברה לניהול תביעות בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעה לנזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975. על פי כתב התביעה, "בתאריך 29/11/04 התובעת נפגעה בחלקי גופה השונים ... נגרמו לה פגיעות רב מערכתיות ובמהלכן ספגה התובעת חבלות קשות באפה, נתערפלה הכרתה נוכח עוצמת הפגיעה...".

כתב התביעה איננו כולל תיאור של התאונה, לא מציין אף עובדה או נסיבה כלשהן בהן נפגעה התובעת, ומסתפק באמירה כללית שהתאונה נחשבת ל"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים.

הנתבעים טענו כי לא אירע לתובעת כל אירוע הקשור ברכב וכי גם אם ארע אירוע הקשור ברכב, הרי שאין מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפלת"ד. עוד טענו הנתבעים, כי נוכח חלוף הזמן ממועד האירוע ועד הגשת כתב התביעה, יומיים בטרם התיישנותה, נגרם לנתבעים קושי ראייתי.

נוכח דלות הפרטים בכתב התביעה באשר לאופן התרחשות התאונה הוריתי לתובעת להגיש תצהיר נסיבות ובתצהיר שהוגש תיארה התובעת את התאונה כך - במהלך החורף, ביום קר בו נשבו רוחות, עת היתה במרכז הכפר דליית-אל-כרמל ביחד עם בתה הקטינה, עבר במקום אחיה, נוהג במכונית של שכנו והציע להסיען הביתה, אז : " לאחר שהעליתי את בתי לרכב נפל הכובע שלה, התכופפתי כדי להרים את הכובע ויתר הציוד ע"מ לעלות לרכב, ולפתע, נפתחה דלת הרכב בפניי ופגעה באפי."

בנסיבות נוכח טענות הנתבעים ולאחר שעמדו על בירור שאלת החבות תחילה (לפני דיון בבקשות למינוי מומחים רפואיים), קבעתי בהחלטה מיום 4.7.12, כי יש לפצל את הדיון ולדון תחילה בשאלת החבות וכך היה.

אומר מיד, כי לא מצאתי את עדותה של התובעת מהימנה דיה כדי לבסס עליה ממצאים עובדתיים, ואפרט.

הרושם שנותר מעדותה של התובעת היה של מי שמנסה לתאר אירוע שלא נטל בו חלק. היא לא היתה מסוגלת לתאר בצורה חיה את שקרה לה ואת שהתרחש בנוכחותה, לא גילתה בקיאות בפרטים, וכאשר נדרשה לרדת פרטים הסתבכה עדותה בסתירות ושינוי גרסאות, כמעט בכל פרט מפרטי האירוע עצמו אשר לגביו נשאלה.

בחקירתה הראשית תארה התובעת את האירוע, בצורה קצרה ולקונית, עד שקשה היה להבין ממנה כיצד בדיוק ארע, במילים אלו ותו לא: "היה יום גשום ורוח חזקה, פתחתי את הדלת כדי לשים את הילדה ברכב ונפל לה הכובע. סגרתי את הדלת והרמתי את הכובע ופתאום נפתחה לי הדלת בפנים". כלומר, בעדותה הראשית לא נזכרה העובדה שהושיבה את הבת במכונית לפני שהכובע נפל.

רק במהלך החקירה הנגדית, כאשר נשאלה האם העלתה את הבת למושב האחורי השיבה: "כן, בצד ימין מאחורה". אולם כאשר נשאלה אם יש שם מושב בטיחות, שינתה גרסתה, והסבירה: "אני הושבתי אותה רגיל, רציתי לשבת לידה. נפל לה הכובע ... לאחי יש רכב קטן" ובהמשך חזרה "לא הספקתי לשים אותה באמצע כי נפל לה הכובע". אלא, שבהמשך דבריה, כאשר נדרשה להסביר מדוע היתה צריכה לסגור את הדלת כאשר התכופפה להרים את הכובע אמרה: "אני שמתי אותה ורציתי לשבת לידה, לפני שעליתי לרכב נפל לה הכובע...". והרי, אם הכובע נפל בעת שביקשה לעלות ולהתיישב ברכב, משמע שהבת כבר לא היתה ישובה במושב הימני, במקום בו היא רצתה לעלות ולשבת. עדותו של אחי התובעת הוסיפה אך בלבול נוסף וסתירות לגרסאות התובעת, כאשר בתשובה לשאלה איפה היתה הבת בזמן המכה השיב, "היא שמה את הבת באמצע".

סתירה נוספת הנוגעת לדברים אלה, נוגעת למכונית בה קרתה התאונה כאשר בעדותה כאמור מתייחסת התובעת למכונית כאל רכב של אחיה ("לאחי יש רכב קטן"), ואילו בתצהיר הנסיבות שנתנה, ואף על פי עדותו של האח, המכונית לא היתה מכוניתו של האח, אלא מכונית של אדם אחר, שכן.

אף לגבי הסיבה שבגללה נפתחה הדלת בפניה של התובעת עלו גרסאות שונות.

בעדותה בבית המשפט אמרה התובעת: "אבל אני אמרתי ששמתי את הילדה והילדה פתחה לי את הדלת בפנים. זה גם מה שאמרתי בתצהיר שלי"." והנה כי כן, לא זו בלבד שבתצהירה לא אמרה כאמור, אלא שבמכתב ששלח ב"כ הקודם של התובעת (נ/1), נרשמה סיבה אחרת לגמרי לפתיחת הדלת: "... מרשתי התכופפה על מנת להרים את הכובע כשעדיין הדלת פתוחה ואז נשבה רוח חזקה מאוד ופגעה לה באף....".

כאשר נשאלה התובעת האם ילדה בת 3 יכולה לפתוח את הדלת כל כך חזק עד כדי שבירת אפה, טענה שאכן מעוררת תמיהה, השיבה תשובה שאיננה מספקת הסבר סביר, שהדלת לא היתה סגורה.

ולא זו בלבד, חוסר עקביות נוסף בין גרסת התובעת לבין מכתבו הנ"ל של בא כוחה נוגע למצבה של דלת המכונית בעת התאונה, ולשאלה האם הדלת פגעה בפני התובעת תוך כדי שנסגרה או בעת שנפתחה. בעדותה אמרה כאמור כי, סגרה את הדלת ובתה פתחה אותה בפניה ואילו במכתבו של עורך דינה נרשם: "... פתחה מרשתי את הדלת האחורית והעלתה את הבת שלה ... מרשתי התכופפה להרים את הכובע כשעדיין הדלת פתוחה ואז נשבה רוח חזקה מאוד ופגעה לה באף..."

כאשר הוטחו בפני התובעת סתירות אלו בין דברי בא כוחה לדבריה שלה, לא היה בידה לספק הסבר מניח את הדעת.

סתירות אלה מצטרפות לחוסר הסבר טבעי לשאלה, מדוע היתה התובעת צריכה לסגור את דלת המכונית לפני שהתכופפה להרים את הכובע שנפל, בעת שהדלת היתה פתוחה, ואף התובעת לא היתה מסוגלת לתת הסבר כזה כאשר נשאלה.

ועוד, בתצהיר הנסיבות אמרה התובעת כי התכופפה כדי להרים את הכובע שנפל ואת "יתר הציוד" על מנת לעלות לרכב. אלא שבעדותה בבית המשפט לא זכרה באיזה ציוד מדובר והשיבה לשאלה בעניין אותו ציוד: "לא היה שום דבר, רק הכובע".

אף שבכתב התביעה טענה התובעת: "ממקום התאונה הובהלה התובעת במצב של אובדן הכרה אל בית החולים כרמל", ובתצהירה טענה: "ממקום התאונה פוניתי למרכז הרפואי כרמל" טענה התובעת בעדותה, כי לאחר התאונה הביא אותה אחיה לביתה ובעלה לקח אותה לאחר מכן לבית החולים. האח אמר בעדותו, כי חשב שמדובר במכה קטנה בלבד ושלא מדובר במשהו רציני ולכן לקח את התובעת לביתה. ובתעודה הרפואית הראשונה בסמוך לאירוע, בשעה 15:03, נרשם: "נחבלה באף מהדלת של האוטו לא איבדה הכרה, הקיאה מספר פעמים". כלומר, התובעת לא איבדה את הכרתה, לא הובהלה בכלל ולא לבית חולים בפרט.

ועוד, על אף שנרשם בכתב התביעה כאמור, בכתב התביעה נרשם כי התובעת נפגעה בחלקי גופה השונים ונגרמו לה פגיעות רב מערכתיות, אשר הצריכו אשפוז וטיפולים ותרופות לאורך זמן. מעיון בתיעוד הרפואי שצורף עולה כי התובעת לא אושפזה בבית החולים אלא שוחררה בו ביום לביתה,